03-7527777
לבירורים והזמנות
בּוּכָרָה - לאורך נתיבי סחר המשי

בּוּכָרָה - לאורך נתיבי סחר המשי

 


יופיין של בנות בּוּכָרָה נודע למרחקים כבר בעולם העתיק. לא לחינם נשא אלכסנדר הגדול, על אף השמועות אודות נטיותיו המיניות, את רוֹקְסָנָה, היפה בבנות מַרָקַנְדָה, היא סָמַרְקַנְד השכנה, לאישה. יופי הוא עניין סובייקטיבי כפי שאני למד מסיבוב בשוק הזהב של בוכרה. נשים עבות בשר ועתירות שיני זהב חושפות חיוך הזוהר בשמש המדברית. שמלותיהן הפרחוניות מכסות גוף שופע ואת גבותיהן העבות הן מחברות זו לזו בעזרת עיפרון פחם משל היו שמיר או דולצין. העיניים השקדיות השחורות המאזכרות את אבותיהן המונגולים מתרוצצות תדיר בין הלקוחות הפוטנציאליים, תוך שהן מרכלות ביניהן ומחליפות מילות נימוסין עם כל פניה לבירור מחירי התכשיטים המוזהבים הכבדים המונחים על השולחן שלפניהן.

ערב לפני כן הלכתי עם בָּחְ'רוֹם ידידי, יליד שָאה-אִי-מַרְדָאן שבעמק פֵרְגָאנָה, לבקר חבר שלו שלאחרונה לקח בשכירות מֶדֵרְסֶה עזובה בעיר העתיקה על מנת לשפצה ולהפכה לאטרקציה תיירותית. פעם הייתה בוכרה כולה זרועה מדרסות שכאלה ורבבות תלמידי דת אסלאמיים חבשו את שרפרפי העץ בחדרים הספרטנים בעודם משננים פסוקי קוֹרְאָ'אן וחָדִית'. עיר של השכלה, בוכרה היפה, בוכרה-אִי-שָרִיף, כפי שנודעה בעולם האסלאמי טרם הכיבוש והחורבן שזרעו במאה ה-13 הגיסות המונגולים. שמנו פעמינו לחבר בשעת בין ערביים כשאנו פוסעים ברחובות האבן הרחבים ותחת כיפות השווקים, ה-תָקִי'ס, הפזורים בעיר העתיקה. תקי צַרָאפוֹן שימש את חלפני הכספים. לא היה מטבע שנסחר ברחבי העולם העתיק שלא ניתן היה להמירו כאן תמורת עמלה. תקי זַרְגָרוֹן שימש את עושי הכובעים – כיפות בוכריות רקומות וססגוניות, מצנפות פרסיות וטורבאנים ערבים נסחרו כאן. בין כיפות השוק והמדרסות פזורים מסגדים וחָ'אנָאקוֹת – מגורי דרווישים צוּפִיים נודדים שנהגו לפקוד את העיר בנדודיהם לאורך נתיבי הסחר העתיקים שלימים ייוודעו בשם "דרך המשי".

השם ניתן רק בשלהי המאה ה-19 על ידי אציל גרמני וגיאוגרף חובב, מנפרד פון ריכטהופן, אשר כינה את נתיבי הסחר הללו Seidenstrasse, או דרך המשי, על שם הסחורה העיקרית שעברה ממזרח למערב. בשונה מהמקובל לחשוב, לא הייתה זו דרך אחת אלא אלומה של דרכים עתיקות שלארכן ולרוחבן נעו שיירות של גמלים בַּקְטְרִיים דו-דבשתיים עמוסי טובין: משי ופורצלן מסין, זעפרן ומוּשְק מפרס, מור ולבונה מסומליה, בקבוקי זכוכית ממצרים, סָנְדָלְווּד, קטורת ובשמים מהודו. לאורך הנתיבים העתיקים, בנאות המדבר, הוקמו תחנות מסחר בהן פרקו השיירות את סחורותיהן ומכרו אותן בבזאר המקומי. בכסף קנו סחורות שהגיעו לשווקים מהקצה השני ושבו על עקבותיהן עמוסות לעייפה. נדיר ששיירה עשתה דרכה מצָ'נְג-אָן שבסין ועד רומא, או מאיסטנבול ברצף עד חבל סִינְד שבהודו על הסניף הדרומי של דרך המשי. חלק מהתחנות התפתחו תחת שליטים מקומיים ואזוריים והפכו לערים גדולות ומשגשגות - לוּאוֹ-יָאנְג וצ'נג-אן, קָשְגָר ואָלְמָאטִי, קוֹקָאנְד וקַרָאקוֹל, מֶרְב ואִסְפָאהָאן, סמרקנד ובוכרה, טָקְשִילָה ואִינְדְרָה-פְּרַסְטָה. אלו הפכו לערי מסחר קוסמופוליטיות במושגי העולם העתיק, בהן הסתופפו סוחרים ומטיפי דת, חיילים והרפתקנים, פושעים ומשכילים, חלפנים וזונות, סינים ומונגולים, תורכים ופרסים, הודים וסָרָצֵנִים, נוצרים, מוסלמים, מָנִיכֵאִים, זוֹרוֹאָסְטְרִים, טָנְטְרִיסְטִים, צופים, בני דת ההינדו ויהודים. כולם בני תרבויות שונות.

דרכה של עיר-מדינה שכזו המבוססת על מסחר בינלאומי שתושביה יסבירו פנים לזר, לכל זר, אין זה משנה מה דתו, שפתו, צבע עורו, משלח ידו, תרבותו, מאכליו, מלבושו ומנהגיו. אנחנו מגיעים לפתח המדרסה ונוקשים בדלת העץ הכבדה. החבר יוצא לקראתנו ומקבל פנינו בחיוך רחב מלווה בלחיצת יד ימין כשיד שמאל נשלחת אל החזה והלב בתנועה שאינה מותירה ספק. הוא שמח לבואנו ומחבק את שנינו. ערב לבבי ומהנה העברנו עימו, תוך האזנה למוזיקה תורכית מסתלסלת, שיחה על מקורות השפה הערבית, עישון שִישָא, נרגילה מקומית, בהסבה על מזרנים, שתיית וודקה בכוסיות זכוכית, זכר לכיבוש הסובייטי של האזור וגמיעה אינסופית מה"פְּיָאלָה" – קעריות חרסינה של צָ'אי - תה יסמין לא מומתק כדרך הסינים. הכל כאן מתערבב, מנהגים סינים עם רוסים, מוסלמים עם אסיאתיים.

למחרת בבוקר ביקרנו במסגד קָלוֹן, היחיד ששרד את קלגסיו המונגולים של צֶ'נְגִיז ח'אן אשר פשטו על בוכרה, שרפו ומוטטו את מבניה המפוארים, גירשו את תושביה, הרגו את גבריה ואנסו את נשותיה. האגדה מספרת שבעמדם מול המינרט הגבוה של מסגד קלון נועץ אחד ממפקדי הצבא באדונו, צ'נגיז ח'אן "האם להוריד גם את המינרט"? הח'אן המונגולי, מגדולי הרוצחים בהיסטוריה, הרים ראשו לחזות בקצה המינרט בעודו ישוב על סוסו. בשל גבהו של המינרט הרים ראשו עוד קצת ועוד קצת, עד אשר נפלה מראשו המצנפת המונגולית שחבש. "לא", השיב העריץ. "אין להחריב את המקום שלפניו הסרתי את כובעי". אנחנו מטפסים במדרגות הלולייניות הגבוהות והלא-אחידות אל ראש המינרט הגבוה. כל מדרגה שקועה מספרת סיפור על עולי רגל שדבקו באמונתם, שליטים אכזרים שהטילו חיתתם, מטיפי-דת ומצביאים שמן הסתם העפילו לפנינו אל ראש המגדל ושחקו ברגליהם את מרכז המדרגות. במאות ה-16 וה-17 לאחר שקיעתה של דרך המשי עם פתיחת הנתיב הימי לאסיה על ידי וָשקוֹ דָה-גָאמָה, נהגו הח'אנים של בוכרה להשליך מראש המינרט את הנדונים למוות שנשפטו על גניבה, רמאות, רצח ניאוף ואונס.
בשולי העיר העתיקה, בסמוך ל"אָרְק" – המצודה ששימשה למגורי הח'אן, מבנה נוסף ששרד את הכיבוש המונגולי משום שהיה קבור תחת תל עפר. המאוזוליאום של אסמאעיל סָמָאנִי, שליט השושלת הסמאנית הפרסית-טג'יקית ששלטה באזור במאות 10-9 לספירה. מרחוק הוא נראה כמבנה קטן ולא מרשים, אך משקרבים אליו מתגלה עבודת עיטור בלבנים שרופות המשובצות ליצירת עבודת תחרה יפהפייה. על אף היות הסמאנים מוסלמים מזכיר המבנה את מקדשי האש הזורואסטרים באיראן הפרה-אסלאמית, שם נהגו להקריב מנחות-אש ונְסָכִים לאל אָהוּרָה-מָאזְדָה. גם הסמלים הזורואסטרים המעטרים את קירותיו מזכירים את העבר, עיגול בתוך מעוין בתוך ריבוע המסמלים את שלושת העולמות משני צידי הכניסה. ביניהם סמל הנראה כמו סכימה של גוף עטור זקן וכנפיים, אולי דמות הפָרוֹהָאר הפרסי-זורואסטרי. אבל הבליטות דמויות המינרטים בארבע פינות המבנה אינן מותירות ספק באשר לזהותו האסלאמית של אסמאעיל, ומהוות בעיניי חוליה מקשרת בין מקדשי האש הפרסיים למאוזוליאומים האסלאמיים המפוארים של מרכז אסיה ודרומה, בראשם הטאג'-מהל באָגְרָה שבהודו.

בוכרה שוכנת בשולי מדבר קָרָא-קוּם, "החולות השחורים" בטורקמנית. מקור שמה נעוץ אולי במילה "וִיהָארָה" בשפת הפָּאלִי בה נכתב הקנון הבודהיסטי ופירושה מנזר לבודהא. המילה "בּוּכָאר" פירושה גם חם או לוהט בפרסית ואכן, חם בבוכרה בחודשי הקיץ, אפילו לוהט. כדי להתגבר על החום הקשה פיזרו שליטי העיר בריכות מים ברחבי העיר. בשוליהן נשתלו עצים מצלים תחתם התאספו תושבי העיר בשעות הערב. רוב הבריכות הפכו במאה ה-19 לביצות, מאגרי זבל ומדמנות יתושים ומלריה. השליטים המקומיים אטמו את מרביתן והותירו רק את הבריכה המרכזית, המכונה לְיָאבּ-אִי-הָאווּז, "שפת הבריכה" בפרסית. בשוליה נטועים עצי תות עתיקים המאפשרים לרוח המדברית לצנן בערב את בתי התה, הצָ'אי-חָ'אנָה, והמסעדות המקומיות שמסביב. זקני בוכרה נוהגים להסב בערב על במות העץ עם המזרנים והכריות, ללגום צ'אי, לשחק דומינו וקלפים מרוסיה, שחמט או שָאה-טָרַנְג' מפרס ומהודו ומָאה-ג'וֹנְג מסין. בסמוך לבריכה בולטות החזיתות של מדרסת נָדִיר-דִיוָואן-בֶּגִי המשמשת מדי ערב למופע תיירים מהוקצע ומיותר והח'אנאקה הצופית הדלה בעיטוריה, שמולה פסלו של ח'וֹגָ'א נָסְרְאֶדִּין, ג'וּחה שלנו, כשהוא רכוב על חמורו ומזכיר לכולנו שגם לאסלאם צד קליל יותר ומלא הומור, סאטירה ולגלוג עצמי.

אני נזכר שוב בביקור במדרסה אמש. כשיצאנו לדרכנו לאחר חצות ליווה אותנו החבר אל שער העץ העתיק ונפרד מאיתנו בלבביות, בחיבוק ונשיקות וכמובן בלחיצת היד המסורתית. זוהי הפתיחות שאפשרה לעיר כמו בוכרה לפרוח, לשגשג ולהפוך למרכז העולם, קבלת האחר, ללא תלות במוצאו ובתרבותו. כאן בלבה של אסיה, בטבורו של העולם העתיק והחדש כאחד, גיליתי מחדש כי קבלת האחר ורב-תרבותיות אינן נחלת המודרנה. הם היו כאן תמיד והם יהיו כאן, בבוכרה היפה, לנצח.

שימושון
מתי: העונות המומלצות לביקור בבוכרה הן עונות המעבר – ספמבר-אוקטובר ומרץ-אפריל. בקיץ חם מאוד ובחורף קר מאוד.
איך מגיעים: אוזבקיסטן איירליינס מפעילה 3 טיסות שבועיות מתל אביב לטשקנט. מטשקנט לבוכרה ניתן להגיע בטיסת פנים קצרה או בנסיעה ארוכה (כ-8 שעות).

איפה לישון: בבוכרה עשרות גסט-האוזים ופנסיונים משפחתיים המכונים "פרייבט הוטל". אלו צצו כפטריות לאחר הגשם עם פירוקה של ברה"מ. בנוסף כמה מלונות "פאר" (4-5 כוכבים) – רובם סובייטים לשעבר. המומלץ ביותר – מלון ליאבי-האוס בעיר העתיקה. זהו בית עתיק שהיה שייך לאחד מעשירי בוכרה היהודים והוסב למלון סימפטי בתוך מבנה בוכרי עתיק ומקורי.
היכן לאכול: בעיר פזורות אינסוף מסעדות אוזבקיות המגישות משיפודי בשר וסלטים טעימים ועד "אוש-פילוף" – תבשיל אורז ושומן כבש בזעפרן ותבלינים נוספים. ארוחה ממוצעת תעלה 2-3 דולר. רמת ההיגיינה טעונה שיפור.

בילוי לילי: במדרסת נדיר דיוואן בגי נערך מדי ערב (בעונה) מופע תיירים מהוקצע הכולל תצוגת אופנה של בגדי משי "חאן אטלס" אותן לובשות דוגמניות רוסיות בלונדיניות וטמירות. החנויות לתיירים שמסביב ישמחו למכור לכם את הבגדים אם תיאותו להיפרד מכמה מאות אירו על כל פריט. ניתן (בתיאום מראש ובד"כ בתשלום) להתארח אצל הקהילה היהודית, לארוחת שבת, או סתם.

קניות: אינסוף. מכיפות בוכריות רקומות, דרך רקמות "סוזאני" מרהיבות בגווני אדום וכלה בבדים ובגדים עשויים ממשי ח'אן אטלס מרהיב. הכיפות המסחריות (תקי'ס) משמשות כיום כאוסף חנויות לתיירים. כמובן שצריך להתמקח – אחרי הכל אנחנו "במזרח".

טיפ: לפנות ערב מגיעים זקני בוכרה בכיפות בוכריות לשבת בצל עצי התות שסביב לבריכת ליאב-אי-האווז, לרכל, לשתות צ'אי מ"פיאלות" חרסינה רחבות ולשחק דומינו, קלפים ומשחקים אחרים. סצינה שכאילו לקוחה מספר אודות בוכרה מלפני 300 שנה.


Joomi - ����� ����� ���������� ���