03-7527777
לבירורים והזמנות
באלי - באי האלים

באלי - באי האלים


שלוש מתנות העניקו האלים, על פי המסורת, לתושבי האי בָּאלִי. הראשונה הם הרי הגעש אשר בצפון האי, המעניקים מטובם ומדשנים את האדמות החקלאיות באפר געשי עשיר בחנקות. כזה המאפשר גידול של שלושה מחזורים חקלאיים בשנה. השנייה הם המים, הנובעים ממעיינות למרגלות הרי הגעש, מפכים לאורך הנהרות ומוטים במפעלים פשוטים מעשה ידי אדם להשקיית טראסות האורז המרהיבות. שלוש דרגות קדושה להם למים: מה"טִירְטְהָא" הקדושה ביותר לה זוכים רק מים שבורכו על ידי כהן דת בכיר, הפֶּדַנְדָה, כפי שהוא מכונה, ועד ה"אָיְיר", המים המשמשים אותנו לשתייה, כביסה והשקיה. המים הם שהעניקו לדת הבאלינזית, דת ההינדו שמקורה בהודו, את כינוייה אַגָמָה טִירְטְהָא, או דת המים הקדושים. המתנה השלישית היא אורז, טראסות האורז ליתר דיוק. אלו המצויות במרכז האי, מוריקות וגדושות יבולים, והמכונות "מדרגות האלים" בפי התושבים. הטראסות הן פרי עמל עשרות דורות של עמלנות בצוותא. לעיתים מזעריות ובנות מטרים רבועים ספורים על פני מורד תלול ועמוק המסתיים במצוק. אלמלא הרי הגעש ובלועותיהם אגמים עמוקים וקרירים לא היו נובעים בבסיסם המעיינות. אלמלא המעיינות והמים שהם מספקים לטראסות, לא היה גם האורז, בסיס החיים הבאלינזי.

אבל הרי הגעש, בעצמם אלים במיתולוגיה הבאלינזית, אינם רק מיטיבים. צידם האפל התגלה ב-1963 עת נחוג במקדש בֶּסָאקִי, מקדש-אם החשוב ביותר בבאלי, למרגלות הגבוה בהרי הגעש, הר אָגוּנְג (3,142 מ') פסטיבל האקָה-רוּדְרָה-דָאסָה אותו נהוג לחגוג אחת לכ-100 שנה ברוב הדר ופאר ובנוכחות רבים מתושבי האי, בְּרָהְמִינים והמוני עם. בעיצומם של הריטואלים התפרץ הר אגונג כשהוא קובר את כל החגיגות תחת מעטה כבד של לבה, אפר געשי ומפולות בוץ ומותיר אחריו כ-2,000 הרוגים. השבר היה גדול ורק ב-1979, לאחר התייעצות באסטרולוגים ואצטגנינים, התאוששה הקהילה די כדי לנסות ולקיים שוב את האירוע, הפעם בהצלחה.

יחסי הגומלין המורכבים בין תושבי האי והרי הגעש מרמזים אולי במשהו על היחס המורכב של התרבות הבאלינזית לטבע הדרמטי. מחד מיטיב ומעניק ומאידך נשכני ומזיק, לעתים אף קטלני. כך האדם נותר כיצור שביר ונידף שתפקידו למצוא את האיזון בין כוחות הטבע, המיטיבים והמזיקים כאחד. אשה באלינזית כפרית, כך מצא מי שמצא, מקדישה כ-3 שעות מדי יום להכנת מנחות. חלק מהן הולך ל"כס האלים", להיטיב עם האלים המעניקים מטובם חזרה. שאר המנחות מונחות על הרצפה, לטובת השדים, לפייסם ולהשקיטם. משחק מעניין המותיר את האדם כמעט חסר ישע ונתון לגחמת כוחות גדולים ממנו.
זהו אי קטן, כ-5,600 קמ"ר בלבד וצורתו כעפיפון השוכן בין גָ'אוָוה, האי המאוכלס והחשוב בארכיפלג האינדונזי ממערב, לבין לוֹמְבּוֹק ממזרח. מזרחית לבאלי מצויים מיצרי לומבוק העמוקים המשמשים עד היום נתיב מעבר לצוללות אל תוך ים סין הדרומי. תושביו, כ-3 מיליון, מקיימים את אחת התרבויות הייחודיות בעולם. תרבות שזיכתה את באלי באינספור סופרלטיבים - בוקרו של העולם, יצירת המופת של האלים וגן העדן האחרון.

המגעים של באלי עם המערב היו מוקדמים מאוד. כבר בתחילת המאה הקודמת, לאחר השלמת הכיבוש ההולנדי, הפכה באלי למקום נופש מתירני ומתקדם לאירופאים ואמריקאים עשירים ואריסטוקרטים, בעיקר בוהמיינים ואמנים. ספינות ה-KPM, חברת הספנות ההולנדית שנענתה לביקוש ופתחה קו לבאלי שיכונה לימים "אקספרס החזירים – בָּאבִּי אקספרס, הובילו נחילי תיירים ואינטלקטואלים אל "האי המכושף". צ'רלי צ'פלין, ה. ג'. וולס, גרגורי בייטסון, מיגל קוֹוָארוּבְּיָאס, הקריקטוריסט המקסיקאי הנודע שפרסם ספר מרשים על האי ותרבותו, ועוד רבים מהאליטה האירופו-אמריקאית הפכו את באלי לאי הנופש החביב עליהם, על אף תלאות הנסיעה.

מה משך אותם לבאלי? האם היה זה צליל מוזיקת הגמלאן החרישית, נוף טראסות האורז בגָ'טִי-לוּוִי, הגלים הנשברים על הצוק של מקדש טָאנֶה-לוֹט, אמנויות הבמה, המחול, תיאטרון הצלליות, או שמה היו אלה בנות באלי חשופות החזה המגניבות מבט מבויש אל התיירים הורדרדים? אולי היה זה הדימוי של גוֹגֶן-בחצאית-קש שהונצח בסרט האמריקאי "דרום הפסיפיק" אשר צילומיו, לרבות השיר האלמוותי "בָּאלִי הָאי" לא יצאו מעולם מתחומי הסטודיו הממוזג בהוליווד. כך או כך, באלי ממשיכה להוות אבן שואבת לתיירות מכל הסוגים. מָרְגרט מִיד, האנתרופולוגית החשובה וחלק מאותה קליקה אינטלקטואלית שקבעה ביתה בבאלי בתחילת המאה ה-20, העירה כי "בבאלי, כל אחד הוא אמן". על כך מצביע גם השיר שכתב נואל קווארד, המחזאי הבריטי, לידידו צ'פלין:

As I said this morning to Charlie
There is far too much music in Bali,
And although as a place it's entrancing,
There is also a thought too much dancing.
It appears that each Balinese native,
From the womb to the tomb is creative.
And although the results are quite clever
There is too much artistic endeavour .

הבאלינזים תושבי הכפרים אכן טובלים באותו "מאמץ ארטיסטי מוגזם". במסגרת הבַּנְגָ'ר, חלוקה חברתית לצורך השתייכות טקסית, נוטלים חלק בריטואלים ובאמנויות הבמה במקדשים כל חברי הבנג'ר. מי כנגן גָמלָאן, תזמורת כלי הקשה, גוֹנְגִים וקסילופונים שמקורה בג'אווה הסמוכה, מי כרקדן או רקדנית טוֹפֶּנְג, לֵגוֹנְג או בָּארוֹנְג, כמה מצורות הריקוד הייחודיות שפותחו בבאלי.

מה לעשות ביום

טיול רגלי בטראסות האורז של גָ'טִי-לוּוִי בעת השקיעה. בצפון-מערב החלק המרכזי של האי, על הכביש מטַבָּנָאן לבָּאטוּ-קָארוֹ מצויות היפות שבטראסות האורז של האי. אלו קרויות בפי תושבי האי "מדרגות האלים". דורות של חקלאים שבוססו בבוץ הטובעני, גידרו חלקות ולחמו במצוקים התלולים להשגת עוד חלקונת לגידול האורז המבורך, הותירו כאן את אחד המקומות הקרובים ביותר לגן עדן. אם "תפסתם" את שדות האורז כשהם ירוקים וטובלים במים (יולי-אוגוסט עונה טובה) תגלו השתקפות נדירה של השמש השוקעת המשחקת בין האניצים הצבועים ירוק עז. בכל חלקה מבנה קטנטן העשוי אבן או עץ, קטן עד שניתן לפסוח עליו בקלות. זהו מקדשון לאלת האורז והיבולים, שְרִידֵוִוי, המעניקה מטובה ומברכת את היבולים. מערכת ההשקיה המובילה מים לכל החלקות היא פלא, הנדסי אך גם חברתי. לא די היה להתגבר על הטופוגרפיה הקשה באמצעות מערכת תעלות השקיה, סכרי בוץ ואבן, צינורות עשויים קני במבוק חלולים וחציבת תעלות במצוק. יש גם צורך בויסות יומיומי של ההשקיה. איזו חלקה תקבל כמה מים ומתי? לצורך זה התאגדו הבאלינזים באגודות השקיה קואופרטיביות מסורתיות הקרויות סוּבָּאק. כל באלינזי בעל אדמה חקלאית חבר בסובאק. כך נשמרות זכויות המים שלו ושל משפחתו לאורך דורות. את הטיול לג'טי-לווי ניתן לשלב עם ביקור במקדש באטו-קארו השוכן בלב יער גשם למרגלות הר געש. זהו אחד המקדשים השקטים והנעימים בבאלי. לאחרונה בוחרים יותר ויותר תיירים לטייל בין הטראסות בטרקטורונים, מה שמאיים על עתיד הטראסות השבריריות.

ריקודי בָּארוֹנְג וקֵצָ'אק.בכפר בָּאטוּבּוּלָאן, במישורים החקלאיים של דרום באלי, נוהגים להציג בפני תיירים מדי יום את ריקודי הבָּארוֹנְג והקֵצָ'אק. הצגות היום (10-11 בבוקר) מתארות את מאבקו האינסופי של הבארונג השלומיאלי, מעין חיה פרוותית עם עבר של דרקון סיני, ברַנְגְדָה, המכשפה ארוכת הציפורניים ואדומת הלשון המייצגת את הרוע. בערב, בשקיעה, נערך הקצ'אק, גם הוא בשילוב עלילות רָמָאיָאנָה (אפוס הודי עתיר יריעה שיוּצָא לכל רחבי דרום-מזרח אסיה) ובשילוב קטעי טְרָאנְס (לא המוזיקה) בהם נכנסים הרקדנים למצב טראנס, צועדים על גחלים לוחשות ומנסים, לשווא, לתקוע בחזם את הקְרִיס, הפגיון הטקסי המָאלָאִי המסורתי. הצגות לתיירים שבעים, מדושנים וחמושי אביזרי פוטו-וידאו? אולי. הצצה אותנטית אל אורח החיים השלו והמסורתי של תושבי האי? תלוי בביאור המילה אותנטי. הקצ'אק, שזכה גם לככב כסצינת הפתיחה ב"בָּארַאקָה" סרטו המופלא ונטול העלילה של רון פְרִיק, מוצג שם כהתגלמות האותנטיות הבאלינזית. בין מנורות השמן הקטנות המטילות צללים ארוכים על פניהם המחורצים של המשתתפים, הסָארוּנְגים המשובצים שחור ולבן והדרמטיות המוגזמת של האירוע, דומה כי באלי הפכה סינונימית לקצ'אק. באלי היא קצ'אק וקצ'אק הוא באלי. מעטים יודעים לומר כי הקצ'אק כריקוד מקורו סך הכל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עת מצאו אומנים אירופאים מפלט בבאלי מפני האווירה המתחממת באירופה ובגרמניה בפרט. חלקם נרדפו שם על רקע הומוסקסואליות וחלקם סביב אמנותם. כך או כך באלי חיבקה את האמנים שהתיישבו סביב העיירה אוּבּוּד, שם שינסו מותניהם ויצאו בתנופת יצירה המשלבת אימפרסיוניזם ארופאי עם ריאליזם נאיבי באלינזי. שם הם גם התאגדו ב"אגודת האספירציה האלוהית", הפִּיתָא-מָהָא', כפי שנקראת אגודת אמנים זו עד היום. ערב אחד, כך אני מדמיין את האירוע, ישבו שניים מאמנים אלה, וָולְטֶר שְפִּיז ורוּדוֹלְף בּוֹנֶט, על "דֶק" הקוקוס בחזית ביתם המוקף טראסות אורז בסמוך לאובוד, והאזינו לקול הצפרדעים בשלוליות שדה האורז, הפָּאדִי, כשהן קוראות צָ'אק, צָ'אק, צ'אק, והגו את הקצ'אק (הקרוי על שם צליל הצפרדעים דנן). מוטיבים מובילים מריקודי מקדש באלינזיים שולבו בקצ'אק, כמו גם מוטיבים ריטואלים ומוזיקת גָמלָאן באלינזית. אבל הקצ'אק הינו כוריאוגרפיה מערבית לקו-פרודוקציה גרמנית-באלינזית. אותנטי?

אירועים מקומיים, פסטיבלי מקדש וריטואלים באלינזיים. נכון שהאוסטרלים הפכו את החופים הדרומיים של באלי לאנטליה, אבל ייחודו האמיתי של האי בתרבות המקומית, הדרמטית, העשירה בביטויים אמנותיים וריטואליים. בכפרי באלי אלפי מקדשים ולכל אחד מהם "יומולדת" הקרוי אוֹדָלָאן במהלכו יורד האל לשבת במקדש במהלך 3-2 ימי האודלאן. אז מתקשטים בני הכפר בלבוש הטקסי לאחר רחצה משותפת בנהר. הגברים עוטים את הסָארוּנְג והסָאש למותניהם ושמים על ראשם כובע ובחזיתו קשר משולש המסמל את 3 האלים: בְּרָהְמָה, וִישְנוּ ושִיוָוא. הנשים בחולצות מלמלה בצבעי הבנג'ר מניחות על ראשן את המנחות שהכינו מבעוד מועד. מגדלים מסודרים המגיעים לגובה 2 מ' ואף למעלה מכך ובהם מסודרים פירות, אורז, קוקוס ותרנגולות וברווזים מזוגגים ה"סוגרים" את המנחה. מנחות אלו לוקחות ימים להכנה, ובסיום המצעד המרהיב של נשות הבנג'רים השונים למקדש בו נחוג האודלאן, יונחו המנחות על הרמפות שלמרגלות "כיסאות הלוטוס" של האלים שם יוכלו האלים ליהנות מ"תמצית" המנחה. זו תילקח לאחר מכן חזרה לכפר לאכילה על ידי המשפחה. בימים שקודמים לאודלאן מקושטים רחובות הכפר בתרני במבוק מעוטרים הקרויים פֶּנְג'וֹר ותחילת החגיגות מסומנת על ידי הקשה ב"קוּלְקוּל", תוף במבוק הממוקם במגדל-התוף בכל כפר. מועדי האודלאנים נקבעים על פי 2 לוחות השנה המסורתיים הנהוגים בבאלי: לוח הפָּאווּקוֹן, שהינו בן 210 יום בשנה, ולוח הסָאקָא, קלנדר לונרי בן 12 חודשים עם תיקונים. להבנת מועדי האודלאן רצוי להתייעץ גם במקומיים. באודלאנים גדולים במיוחד משולבים גם ריקודים כמו בָּארִיס, ריקוד קרב לגברים בלבד במהלכו מדמים הרקדנים מלחמה בעזרת חניתות. בשנים האחרונות ריבוי התיירים הפך את היחס בין מקומיים לתיירים מצקצקי מצלמות, מה שעשוי להעיב קצת על החוויה. לכן רצוי להימנע מלהגיע לאירועים מקומיים בבגדי ים או בגדים חשופים. ניתן גם לכבד את המסורת המקומית על ידי לבישת סארונג וסאש מסורתיים.

מה לעשות בלילה

ארוחת דגים בחוף גִ'ימְבָּרָאן. דרומית לחוף קוּטָה הסואן נמצא הכפר גִ'ימְבָּרּאן. הכפר השוכן לאורך החוף הפך בשנים האחרונות לפנינת נדל"ן עת נבנו עשרות וילות נופש מהודרות וייחודיות, חלקן בבניה באלינזית מסורתית וחלקן ארכיטקטורה ג'אווית מינימליסטית ואסתטית ללא קירות קשים, רק מחצלות במבוק אותן ניתן להרים בערב ולקבל את מלוא הבריזה מהים. עלויות של וילות מדהימות אלה, חלקן אף עם בריכות שחיה אולימפיות אליהן מוכנסים המים דרך פסלוני גורגויל באלינזיים, יכולות להגיע ל-1,500$ ללילה ואף למעלה מכך. לרוב הוילות ירידה עצמאית וישירה לחוף (צריך בכל מקרה לחצות כביש לאורך החוף). חוף ג'ימבראן לא התמסחר כמו חופי קוטה או לֶגְיָאן הסמוכים. החוף כאן לא מוסתר על ידי נוף החנויות והמסעדות האינסופי של קוטה. לעת שקיעה מתמלא כל קו החוף שולחנות וכיסאות פלסטיים אינסופיים היוצרים את השולחן הארוך ביותר בבאלי. מדי כמה שולחנות מציב מישהו דוכן לבישול/טיגון/צליה של דגים ומאכלי ים ופורש את מרכולתו, חסילוני ג'מבו דשנים, לובסטרים חיים הנוקשים בצבתותיהם ודגי ים בוהקים. הרוח הנעימה ורעש הגלים מהווים תפאורה אידיאלית לארוחת מאכלי ים נפלאה מלווה בבירה אוסטרלית צוננת. לא בדיוק חוויה באלינזית אותנטית אך בהחלט ערב רומנטי מהשווים שיש.

ערב בסָארִי קלאב ופֶּדִי קלאב. 2 הברים/דנס-ברים הידועים ביותר בבאלי שוב פעילים כיום ומזריקים לורידי התיירים, רובם בני תשחורת אוסטרלים, כמויות אינסופיות של בירה ומגוון אינסופי של אלכוהול. עם מיטב הדי.ג'יי'ז מאירופה ומאסיה, מסכי פלזמה ענקיים ואווירת חוף ייחודית, חזרו 2 המועדונים לפעילות מלאה לאחר שרשרת הפיגועים הקטלניים שהיו בבאלי באוקטובר 2002 עת פוצצו במקביל 3 פצצות: 2 מהן במועדונים אלה שהיו עמוסי אדם. למעלה מ-200 איש, רובם תיירים זרים, נהרגו בפיגועים לאורך רחוב לֶגְיָאן, העמוס ברחובות קוטה – החוף המרכזי. הרחוב שב לפעילות רגילה. חלפנים, חנויות מותגים וגלישה, מסעדות, ברים, בתי קפה, סוכנויות נסיעות ומכבסות – כולם מציעים את מרכולתם בשלטי ענק צבעוניים ומאירי עיניים, כולל happy hour למשקאות אלכוהוליים וכל מה שנדרש מאתר נופש ותיירות הומה זרים. בולטים בהיעדרם בעלי הוָוארוּנְגים הג'אוויים שגדשו בעבר את מדרכות קוטה. ווארונג היא עגלה קטנה המשמשת לממכר מזון מסוגים שונים: ממרק סוֹטוֹ-אָיָאם ועד נָאסִי-גוֹרֶנְג (אורז מטוגן) ושיפודי סָאטֶה עמוסי רוטב בוטנים. מרבית בעלי הווארונגים היו מוסלמים ממזרח ג'אווה שהיגרו לבאלי לשפר את מצבם. משהתברר כי מבצעי הפיגועים, חברי ה"גמאעה אלאסלאמיה", הפלג הדרום-מזרח אסייתי של אלקאעדה, היו ג'אווים, חלקם אף עבדו בווארונגים בקוטה, התארגנו הבַּנְגָ'רים של קוטה, לגיאן והכפרים הסמוכים וגירשו בצעד הפגנתי אל כל בעלי הווארונגים חזרה לסוּרַבָּאיָה שבג'אווה. כך או כך החיים ממשיכים והסארי קלאב והפדי קלאב שבו להיות הדנס-ברים השווים בבאלי. למאוכזבי איביזה.

ריקודי מקדש ליליים באזור אוּבּוּד. אוּבּוּד, עיירה יפהפיה במרכז האי, הפכה למרכז עבור התיירות שאינה תיירות-חבילות-וחופים המרוכזת בחופי דרום האי. כאן משתכנים תושביה הזרים הקבועים והחוזרים של באלי בפנסיונים אנינים ובבתי הארחה אסתטיים המשקיפים על חלקות אורז. מחוץ לעיירה, על הרכסים המוריקים שמעל נהר אָיוּנְג, נבנו כמה ממלונות הבוטיק הטובים בעולם, האָמָאן-דָארִי, קוּפּוּ-קוּפּוּ בָּארוֹנְג והפור סיזונ'ז השיקי, כולם מציעים וילות פרטיות, חדרי שירותים לא מקורים הגולשים לחוץ אל הטבע, בריכות פרטיות ואמבטיות שקועות בבריכות לוטוס, כמו גם טיפולי ספא מקיפים וארוחות גורמה. לאורך הרחוב הראשי של העיירה, רחוב Monkey forest, בין הגסטהאוזים ובתי הקפה הנעימים, פורחות גלריות מקוריות של אמנים ומעצבים באלינזיים וזרים המציגים מרכולתם מטישרטים מעוצבים ועד ציורי שמן נאיביים ופסלי עץ מגולפים. אובוד בלילה אינה כמו קוטה. לא תשמעו צלילי מוזיקת האוז מבתי הקפה הקטנים. רק צלילי גמלאן באלינזי ענוגים או חלילי אַנְגְקְלוּנְג ג'אוויים הנעים ברוח בקצב מנורות השמן התלויות והמטילות אורן המרצד על שולחנות הבמבוק הקטנים. בקצה הרחוב, בצומת עם גָ'לָאן רָאיָה-אובוד (Main street Ubud) מצויים כמה מהמקדשים הגדולים של אובוד, בהם ניתן להשתתף בתקופות מסוימות באמנויות במה באלינזיות מקוריות. מופעי וָאיָאנְג-קוּלִיט (תיאטרון צלליות) המספרים באמצעות בובות עור בופאלו גזורות וצליל גמלאן את עלילות הנסיך רָאמָה והנסיכה סִיטָא (סינטה כפי שהיא קרויה בבאלי ואין הכוונה לנתח בשר) – גיבורי אפוס הרמאיאנה ההודי. מופע כזה יכול להימשך לילה שלם. לאחר שצילמתם, התרשמתם ואפילו ניסיתם לשבת בישיבה מזרחית "כדי לחוש באנרגיה" תנו לעצמכם לרגע באמת להשתחרר. האזינו לקולו המונוטוני של הדָאלַאנְג, המנחה והאנימאטור של הבובות, ואפשרו לצלילי הגמלאן, לחדור מבעד לאבק היומיום וחלודת הקריירה-בית-משפחה.

... סופסוף אתם בבאלי.


Joomi - ����� ����� ���������� ���