03-7527777
לבירורים והזמנות
הכל בגלל קנקן קטן - פסטיבל הקומב-מלה בהודו

הכל בגלל קנקן קטן - פסטיבל הקומב-מלה בהודו

התהלוכה של הג'וּנָה-אָקָארָה החלה לרקום צורה. מדי פעם הגיחה בריצה קבוצה של נָאגָא-בָּאבָּא'ס, נזירים-לוחמים שבעבר אף שימשו כשכירי חרב. הם רצים עירומים כביום היוולדם. על גופם הם מורחים אפר גללי פרה קדושים. הם רצים וצועקים "הַר-הַר-מָהָאדֵב", ברכות לאל הגדול, שִיוָוא, האל ההורס, הבורא מחדש, בעל הטמפרמנט והשנוי ביותר במחלוקת במיתולוגיה ההודית.

הנאגא'ס נעים לרוב בחבורות, בדרך כלל זכריות, אם כי ניכרת גם נוכחות לא מבוטלת של נשים במאהל שלהם, לעיתים מוצאים אותם בגְהָאתוֹת (מדרגות היורדות למקור מים או נהר) של וָרָנָסי, לעתים בהרים, בהימלאיה, ביערות, או במקומות אחרים הרחוקים מעין הציבור והמתאימים להם. הם לא בוחלים במין ומדי פעם מגיחה אישה מרוחה אפר קדוש בין הדמויות המפחידות. בין העוברים גם נאגא הנושא על כתפיו תינוק מרוח אפר, בָּאל-נאגא, תינוק-שהוא-נאגא. כמו לשיווא גיבורם, גם לנאגא'ס פתיל קצר והם מתפרצים לעתים לעבר הקהל ובעיקר לעבר הצלמים. היחס כלפיהם אמביוולנטי ומהול בחששות, גם מצד רבבות השוטרים המאבטחים את האירוע הגדול. בעבר היו הנאגא'ס מופיעים לקוּמְבּ-מֵלָה כשהם חמושים בחרבות וחניתות. חברי, אָמיט בּג'אג', סיפר לי איך פרץ בקומב-מלה הקודמת בהָרִידְוָור לפני 12 שנה, קרב חרבות וחניתות בין שתי אקארות שונות. המשטרה לא העזה להתערב ובמו עיניו ראה איך קֶפּטֵן במשטרה קופץ מהגשר אל הגָנְגָה הגועשת כדי להימלט מנאגא שהסתער לעברו בחרב שלופה. בין חבורות הנאגא'ס צועדות במהירות קבוצות של תומכים בכתום ומאמינים בבגדים מסורתיים במעבר הצר שבין במות המנהיגים המחוברים לטרקטורים, לבין המוני האנשים שבשולי הרחוב. הם נושאים שלטים עם תמונות של מנהיגיהם, המָהָא-מַנְדָלֵשְוָור'ס.

לג'ונה-אקארה אינספור מנהיגים שכאלה. זוהי הגדולה מבין 13 האקארות המשתתפות בקומב, למעלה ממחציתן שָיְיוִויוֹת (חסידי האל שיווא) והיתרה וָיְישְנָבִיות (חסידי וִישְנוּ). הג'ונה הם שייווים וגדולים בהרבה במספר חבריהם, שאינו ידוע ומוערך ב"לָאקים" (מאות אלפים, אך יכול להגיע למיליונים, בהינדי) מהיתר. שמור להם הכבוד, מדי קומב-מלה, להיות בין 3 האקארות הראשונות הצועדות לגהאת לרחצה המטהרת. מבין מנהיגי הג'ונה-אקארה ניתן למצוא גם מנהיגות. חלקן מוקפות בנאגא'ס-נשים. אחת המהא-מנדלשווריות הללו היא יפנית במוצאה ורבות מתומכותיה הן קוריאניות ויפניות צעירות המצלמות סביבן ללא הרף.

הנה עובר תחת מטריה שנושא עוזרו, הפָּיְלוֹט-בּאבּא, כבד גוף, גבוה ועטור זקן. בעברו היה טייס בחברת תעופה והוא מהחזקים במנהיגי האקארה. מנהיגי הג'ונה-אקארה כיסו את העיר בים של שלטים ססגוניים ועליהם תמונותיהם, עיקרי מסריהם ודרכי קשר עימם, לרוב אתרי אינטרנט. גם מנהיגי האקארות האחרות לא נשארו חייבים וקנו שלטי פרסום זמניים משלהם. על אחד מהם מתנוססת תמונתו של באבא כלשהו ועליה באותיות ענק המסר "הִינְדוּ דְהַרְם חָטְרֵין מֵה הֵאי", דת ההינדו בסכנה. בקצה השני מסרי אהבה ושלום עולמי בשילוב מסרים אקולוגיים.

לג'ונה-אקארה מעין ראש ממשלה. הוא מהא-מנדלשוור שנבחר בידי שאר מנהיגי האקארה לתפקיד המכונה רָאשְטְרִיָיה-מַנְטְרִי, ראש ממשלת האומה. ייתכן שחברי הג'ונה רואים עצמם כחברים באומה, נטולת טריטוריה אמנם, אך דבקה יחד בכבלי אמונה, מסורת, אידיאולוגיה ופרקטיס משותפים סביב מנהיגי האקארה.

היום שנקבע לטבילה בגנגה מכונה סוֹמָוָוטִי-אַמָוָוסְיָה, תאריך המציין מפגש כוכבים שמתרחש רק אחת ל-760 שנה (!). מיטב הפַּנְדִיטִים, האסטרולוגים-אסטרונומים ההודים, קבעו זאת פה אחד. כבר מחצות הלילה שקדם ליום טבילת האקארות נהרו המוני עולי רגל, סגפנים, פרושים, בְּרַהְמָצָ'רִים ומבקרים אל הגהאת המרכזית, הָרִי-קִי-פָּאוּרִי, לטבילות המסורתיות בגנגה. הלילה יועד להמונים וערוץ טלוויזיה בכבלים מקרין ברציפות את הטבילות. אבל את היום המיוחל קיבלו האקארות. מנהיגי האקארות, המהא-מנדלשוור'ס נהנים ממעמד מיוחד בהיררכיה ההודית ופוליטיקאים רבים נוהרים אליהם לקבל את ברכתם ולחסות בצילם. הם גוררים אחריהם מצביעים רבים. בדמוקרטיה ההודית גם לנאגא'ס העירומים ומרוחי האפר זכות בחירה. כוחם של המנהיגים מאפשר להם להפעיל לחצים פוליטיים כבדים. כתמיד נקבע ששלוש האקארות הראשונות שתצעדנה תהיינה לפי הסדר נִירֵנְדָרִי, אָנָאנְדָה וג'ונה הגדולות. בין שאר האקארות נערכה הגרלה לקביעת סדר הצעדה והטבילה. בסדר המבולגן ההודי צפויים היו מצעד האקארות והטבילות המסורתיות להימשך משמונה בבוקר עמוק אל תוך הלילה.

אנחנו הצטרפנו לג'ונה, אל אחד המהא-מנדלשוור'ס הצעירים, המבטיחים והחזקים באקארה. סוֹהָם-בָּאבָּא, יליד בנגל שבמזרח הודו ונוירולוג בעברו. בָּאבָּאגִ'י, כפי שהוא מכונה, מתגורר חלק גדול מהשנה בהולנד. יש לו 7 מערות בהימלאיה, אליהן הוא פורש כשברצונו להתבודד. לבשנו קוּרטְוֹת ופָּיְגָ'מות בצבע לבן והמתנו עם שאר התהלוכה שארגן באבאג'י. התהלוכה של סוהם-באבא נמשכה לאורך מאות מטרים. עגלות ועליהן במות מקושטות הנגררות על ידי טרקטורים עמדו בסדר מופתי אחת אחרי השנייה. ביניהן חבורות האמורות להצטרף למצעד ובין אלה גם היינו אנו. ואז הופיע באבאג'י, קומתו ממוצעת, שמנמן ועטוי גלימה כתומה שופעת וטורבן בצבע תואם. רק מאוחר יותר, לאורך הצעדה לגהאת, הבחנתי בדמיון מסוים בין באבאג'י בלבוש זה, לבין וִויוֵוק-אָנָאנְדָה, מורה ידוע ורפורמאטור בנגלי חשוב מהמאה ה-19, שהפיץ לראשונה במערב את תורות הודו כפי שהוא הבינן. אם במודע כיוון לדמיון ואם לאו, סוהם-באבא ניהל מצעד למופת, משומן, מהוקצע, מתוזמן ומתוזמר היטב. לצידו מזכירו האישי, בנגלי דק גו ותמיר בז'קט צבעוני. הוא מזכיר לי אמרגן זול מתוך מחזה של ברכט או חנוך לוין, אך מנהל את הדברים ביד רמה ותוך קשב לכל פניה והחלטה מיידית ושקטה. מאחורי העגלה הממתינה לבאבאג'י שלט ענק באותיות הינדי ענקיות הקוראות לעצור "גלובּל וֹורמינג", להציל את יערות הגשם ולשמור על ניקיון מקורות המים. בצד תמונה של סוהם-באבא ואתר האינטרנט של המיסיון. דומה שבאבאג'י בחר במסר אקולוגי ירוק להוביל את מצעדו לגנגה. ייתכן והושפע מהקרנבל האחרון שנערך בריו תחת הסיסמה הצילו את יערות הגשם. זרם האנשים הנושאים שלטים וכרזות של סוהם-באבא מאשר את מה שחשבתי. באבאג'י אכן בחר לרוץ עם מסר ירוק.

יום לפני כן הלכנו לבקר במאהל של הג'ונה-אקארה. במרכז העיר, על שטח השייך לאקארה ומשמש בדרך כלל למקום התכנסות לפרות תועות, הוקם מאהל עבור חלק מאנשי האקארה. לא המאהלים הראשיים של המהא-מנדלשוור'ס של הג'ונה, אלא מעין "מאהל לדוגמה" – עבור המבקרים, העיתונאים, מקומיים וזרים, התיירים ועולי הרגל.

מחוץ לאחד האוהלים ישוב נאגא-באבא זקן (קשה לאמוד את גיל הנאגא'ס) אודותיו מספר לי אמיט ידידי שהלה נדר נדר לפני כ-30 שנה להרים את יד ימינו ולא להורידה עוד לעולם. 30 שנה לא הוריד הבאבא את ידו שבינתיים הסתיידה ונהייתה צפודה. הציפורניים המגודלות התעקלו סביב כף היד המצומקת והמעוותת. צוות טלוויזיה צרפתי מנסה לראיין אותו אך הוא אינו מגלה עניין רב בראיון ובאבא אחר עונה לשאלות ומשמש כדוברו. נדרים כגון אלו, הקרויים "וְרִטָאם" אופיינים לחברי הג'ונה.

באוהל אחר באבא נוסף, יושב סביב מדורת הגחלים (בחום של 35 מעלות) עירום כביום היוולדו. אם ננהג בו בכבוד יראה לנו את ה"גיג" שלו, אומר לי אמיט. אני מברך את הבאבא "הר-הר מהאדב", משלב ידיי לברכת "נָמַסְטֶה" ומרכין ראשי בעודי נכנס לאוהל לאחר שהשלתי סנדליי בכניסה. "בֵּיטוֹ", שב, אומר הבאבא בהינדי. בלי מילה נוספת הוא קם ממקומו, מבצע כמה תרגילי נשימה יוגים ומורט תוך כדי כך את איבר מינו. עוזרו, נאגא זקן וצנום מופיע פתאום ובידו מקל במבו. בלי מילה נוטל הבאבא את המקל ומתחיל ללפף את איבר מינו סביב המקל בתנועות סיבוביות. חלק מהקהל שהתאסף מחוץ לאוהל מפנה ראשו הצידה בתדהמה, גועל, דחייה או כולם יחד. עם כל סיבוב וליפוף נפערות זוגות עיניים נוספות לרווחה. הבאבא לא מסתפק בליפוף, מעביר את המקל בין רגליו לאחור ובלי מילה נוספת מטפס העוזר הזקן על המקל ומתחיל לקפץ עליו תוך שהוא מפעיל לחץ אימתני על איבר המין המלופף סביב הבמבו. הכאב צריך להיות חזק מאוד אלא שהבאבא אינו מראה כל סימן לכך. אחרי כמה שניות נוספות של תענית יורד העוזר מהמקל והבאבא משיב את המוט קדימה וקולף ממנו בזהירות את איברו. "גוּד?" הוא שואל אותי. אני מחייך אליו ונוגע בימיני בכף רגלו לאות כבוד תוך הנעת הראש מצד לצד.

כל עיקול בסמטה של עיר האוהלים חושף באבא'ס נוספים היושבים בחבורות. רובם סביב מדורות גחלים שבמרכזן תקוע "טְרִישוּל", הקלשון המסמל את האל שיווא. בידיהם הם מחזיקים את הצִ'ילָאם – מקטרת חימר לעישון צָ'ארָאס, החשיש שאהוב כל כך על הנאגא'ס כמו על האל הפטרון שלהם שיווא, לו הם סוגדים. שוטרים וחיילים חמושים סובבים כחולמים בתוך ענן הצ'אראס המתקתק במעין רפסודיה הזויה. על כל אוהל שלט צבעוני המציין את שם חבורת הנאגא'ס ומהיכן מוצאם. הנה חבורה השוכנת ביומיום באזור הָרִיסְצַ'נְדְרָה גהאת בוָרָנָסִי. חבורה אחרת מגיעה מאוֹם-קָרֶשְוָור, מקדש שָיְיוי חשוב לגדות נהר הנַרְמָדָה. באחד האוהלים עומד באבא שעון על נדנדה מרופדת כריות. את הסיפור שלו הכרתי. לפני 35 שנה הוא נדר נדר לעמוד לנצח. כך הוא חי, אוכל, נושם, ישן ועושה את צרכיו – כשהוא שעון על הנדנדה המרופדת. זהו כוחו של הורטאם, הנדר הקדוש.
למחרת הטבילה הגדולה דיווחו כותרות העיתונים על למעלה מ-7 מיליון איש שהגיעו להרידוור לטבילה בגנגה ביום המבורך. זהו ללא ספק הכינוס הדתי הגדול בעולם. 4 חודשים נמשכה המלה, מאמצע ינואר, תאריך הטבילה המלכותית הראשונה, דרך הטבילה הגדולה בפברואר, בשִיוְורַטְרִי, יום ההולדת לאל שיווא, עבור בטבילה המלכותית השנייה שנקבעה ליום הסומווטי-אמוואסיה ועד לטבילה האחרונה שארעה במחצית אפריל.

המיתולוגיה ההודית הענפה והסבוכה יודעת היטב לספר ולהבנות את מיתוס הקומב. מעשה שהיה כך היה. האלים, בני הפלוגתא של השדים, רצו להשיב לעצמם את האלוהות שאבדה להם עם שקיעתו של נֵקְטָר האלמוות, האַמְרִטָה, באוקיינוס החלב הקמאי. הרעיון היה לחבוץ את האוקיינוס – חלב כידוע הופך לחמאה עם חביצתו והאלים סברו שעם הפיכת האוקיינוס לחמאה יפלוט הלה את אוצרותיו, לרבות קנקן האמרטה ששקע בו, וכך יוכלו להשיב לעצמם את אלוהותם. אלא שלחביצת האוקיינוס נדרשו כוחות רבים בשל גודלו, והאלים, שנואשו מהרעיון, פנו בצר להם לוישנו, האל הגדול, שיסייע בעצה. וישנו חכך בדעתו והודיע לאלים שכדי לחבוץ את האוקיינוס ייאלצו להיעזר ביריביהם השדים. רק בכוחות משותפים יוכלו להשיג את מטרתם. כל אוצר שייפלט מהאוקיינוס לכשיתקשה יחולק שווה בין האלים והשדים. כך עשו, ובכוחות משותפים עם השדים, תוך שימוש בהר מיתולוגי כמקל חביצה ובנחש קוברה ענק כחבל לסיבוב ההר החלה פעולת החביצה. אלא שההר החל לשקוע במים ורק בהתערבותו של וישנו שלקח צורה של צב, קוּרְמָה, וצלל במים כשחוד ההר ההפוך שעון על גבו, החל האוקיינוס להתקשות ולפלוט אוצרותיו. יהלומים ואבני חן, כתבים חשובים ואוצרות אחרים יצאו מהאוקיינוס וחולקו בין האלים והשדים. אלא שלרוע מזלם של האלים היה זה תור השדים עת פלט האוקיינוס את הקוּמְבְּ, קנקן חרס ובו נקטר האלמוות. האלים רצו מיד לוישנו וביקשו התערבותו, וזה, בערמומיותו עטה על עצמו את דמותה הנשית המצודדת של מוֹהִינִי – המְפַתָה. הוא/היא פנה אל השדים וביקשם לערוך משתה משותף לאלים ולשדים בו יחולק תוכן הקנקן, לפי תור, בין כולם. השדים שנפעמו מדמותה המקסימה של מוהיני הסכימו לחלוקה ווישנו-מוהיני סידר את התור כך שהאלים יקבלו ראשונים וחילק את המנות כך שלא ייוותר לשדים מאום. משעלו השדים על התכסיס ביקשו לחטוף את הקומב ובו האמרטה. וישנו שלח את רכבו גָארוּדָה, שחציו אדם וחציו עוף דורס, לחטוף את הקנקן ולעוף עימו אל מרחבי תת היבשת כשזה תלוי על מקורו. גארודה התעופף אל האופק עם הקנקן ובמעופו נפלו מהקנקן ארבע טיפות שנפלו בארבעה מקומות על פני תת היבשת. טיפה אחת נפלה בנָסִיק, לגדות נהר טַפְּטִי, אחת באוּגָ'אִין לגדת הנָרְמָדָה, אחת בפְּרָאיָאג, היא אִלָאהַבָּאד של היום, במפגש נהרות הגנגה והיָמוּנָה והאחרונה בהָרִידְוָור, "שער האל", במקום בו בוקעת הגנגה מההימלאיה אל המישור האינדו-גנגטי. במקומות אלו חוגגים, אחת ל-3 שנים בדירוג, את השבת נקטר האלמוות לאלים, כך שכל מקום זוכה לחגוג את "יריד הקנקן", או הקומב-מלה, אחת ל-12 שנה.
במבט היסטוריוגראפי מהווה הקומב-מלה שריד לפסטיבלי הודיה לנהרות שהתקיימו ככל הנראה החל מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, עת החלו קבוצות האָרְיָה, תושביה הקדומים של צפון תת היבשת, להתנחל מזרחה לאורך עמק הגנגס תוך מעבר מחיים סמי-נוודיים של מגדלי סוסים, בקר ומקנה לחיי קבע חקלאיים לאורך מישורי הנהרות הגדולים. את המעבר ייחסו האריה לברכתם של הנהרות המחיים שאפשרו את השינוי ולהם הודו בכינוסים גדולים שנערכו מעת לעת לגדות הנהרות.

כך או כך הפכה הקומב-מלה במרוצת השנים לאחד הפסטיבלים הדתיים הראשיים בהודו. עם הכנות הנמשכות שנים, מעורבות של כל המנזרים (מָאת'ס) הגדולים של הפרושים, הסגפנים, החכמים, המורים הרוחניים והמוני ההודים הבאים לחבוק את הנהרות המחיים ובראשם אמא גנגה. ריבוא רבבות של סָאדְהוּ'ס, גוּרוּ'ס, בְּהַקְתָא'ס, אָצָ'ארְיָא'ס, בָּאבָּא'ס, סְוָואמִי'ס, ברהמצ'רים והמוני אדם מרחבי הודו פוקדים את המלה וטובלים בנהר במועדים המקודשים כדי למחוק את חטאי העבר, להיטהר, להיוולד מחדש בחסדו של הנהר המחיה, לקדם עצמם בסולם הקָארְמִי של לידה-מוות-לידה מחדש, ובעיקר כדי לגעת בקדושה.
בערב שקדם לתהלוכה האינסופית ולטבילה הגדולה הלכנו להרי-קי-פאורי, הגהאת המרכזית, כדי לחזות בטקס האָארְטִי, טקס לגנגה, שנערך במקום, כמדי ערב, מזה מאות בשנים. פעמים רבות נכחתי באארטי בהרידוור, אותו תמיד אהבתי יותר מטקסי האארטי החדשים המתחרים בורנסי וברִישִיקֶש. בהרידוור תמיד חשתי שהאארטי הוא אמיתי ומהלב בעוד שבמקומות האחרים ליוותה אותי תחושה מסחרית שנבעה מעודף כוריאוגרפיה והשקעה מוגזמת בקישוטי הטקס. משהתקרבנו לאזור הגהאת הבנתי שצפויה לי חוויה מיוחדת. כמויות האדם שנהרו לגהאת לצפות ולהשתתף בטקס אוששו ציפייה זו. כך אכן היה. הגהאת הייתה עמוסה לעייפה במאות אלפי, אם לא מיליוני אנשים מקצוות הודו. רג'סטנים בטורבנים צבעוניים, נשים גוג'ראטיות עטויות סארים ססגוניים וטמילים כהי עור. יוגים ופקירים סבבו בין הקהל, מתרימי התרומות כרזו בקולם הרדיופוני כשהם קוראים להמונים להגדיל את הברכה הצפויה באמצעות תרומה לאמא-גנגה, או לברהמינים המדברים בשמה ורבבות שוטרים, אנשי אבטחה וסדרנים שרקו במשרוקיותיהם ללא הרף תוך ניסיון נואש להטיל מעט סדר בכאוס המדהים שמסביב. הרמקולים הענקיים שהוצבו פלטו ללא הרף בְּהָאגָ'נים - המנונים דתיים לאימא-גנגה, וברקע בקעו קולות ממרכז השליטה לאירוע כולו כשהם מכריזים על ילדים אבודים שנמצאו, מפתחות של מכוניות שבעליהם כבר הספידו אותם, ארנקים אותם ניתן לאסוף ב-Lost and Found כנגד הוכחת בעלות ועוד כהנה וכהנה קריאות מנהלתיות. עם השקיעה יצאו הברהמינים הזקנים ממקדשם הסמוך לגהאת ובידיהם מנורות השמן. הקהל האדיר שהתפרס בשתי גדות הנהר בסמוך לגהאת השתתק ואז הודלקו מנורות השמן לאחר שיצקו לתוכן גְהִי, חמאה מזוככת המשמשת למאכל ולבעירה. מגרונות ההמון בקעה שירה דתית שתלווה אותי לנצח: אוֹם גֶ'אי גַנְגֶה מָאטָא, ברכות וניצחון לאמא גנגה. בעלטה שאחרי השקיעה זהרו מנורות השמן כנהורות, הברהמינים שהתקשו להחזיק במנורות המלוהטות, נעזרו בפרחי כהונה, ברהמצ'רים, אשר יצקו על ידיהם מי גנגה לצנן את להט הגהי הבוער. השילוב בין מים ואש, אש ומים, גנגה ואַגְנִי, אגני וגנגה, הוא השילוב המטהר ביותר במסורת ההודית. עם סיום הטקס החלתי לעשות דרכי חזרה לרחוב השוק. לפתע מצאתי עצמי בתוך המון אדם העושה דרכו קדימה כגוש אחד, כדבוקה המורכבת מנחילי אנוש. הרגשתי שרגליי מתרוממות מהרצפה והדבוקה סוחפת אותי קדימה, בין אם ארצה ובין אם לאו. הייתה זו תחושה של חוסר אונים, אך מאידך הרגשתי חלק ממשהו הגדול ממני ומכל אחד מהאינדיבידואלים המרכיבים את גוש האדם האינסופי.

למחרת בבוקר, התייצבנו, קבוצה של ישראלים, כולנו בבגדים הודים לבנים מסורתיים, להשתתף בתהלוכת האקארות אל הגהאת המרכזית ואל הטבילה הגדולה בנהר. קדמו לכך משאים ומתנים מתמשכים עם הנהלת הג'ונה-אקארה. לבסוף נאות לאמצנו סוהם-באבא, אחד ממנהיגי האקארה הצעירים. צעדנו בקבוצה לפני עגלתו של באבאג'י, לפנינו תזמורת חתונות פַּנְגָ'אבִּית שפלטה מוזיקת בַּנְגְרָה רועשת ולפניהם קבוצת רקדניות שבטיות נושאות עציצים ירוקים, סמל למסר האקולוגי שבחר באבאג'י להעביר באותו יום.

לפתע הבנתי מדוע נאות סוהם-באבא לקבלנו לתהלוכתו. בראשי עבר הסיפור המיתולוגי על כניסתו של האל שיווא לעיר ורנסי, הלא היא "קָאשִי", הזוהרת, לתפוס את מקומו הראוי. שיווא, כיאה למעמדו, נכנס לעיר בצרמוניה גדולה ומבצע עם כניסתו 10 טקסי קורבן סוס, טקס הודי וודי עתיק שהיה שמור למלכים ולאלים בלבד. את הטקסים ביצע בגהאת המרכזית של העיר הקרויה על שם הארוע, דָאסָאשְוָומֵדְהָא גהאת. דָאסא=10, אַשְוָוא=סוס ומֵדְהָא=קרבן/ריטואל. על פי הטקסט הפּוּרָאני נכנס שיווא לעיר "כשלפניו בני לוויתו, קָאלה-בְּהָאיְרָב ודַנְדַפָּאנִי, למעלה מ-350 אלים ובני אלים, ביניהם חומה מגינה של גָאנֵשָא'ס, אשר יצרו סביבו מָנְדָאלָה (סכימה מקודשת) שמקדש שיווא-וִישְוָואנָאטָה במרכזה". אנחנו שימשנו עבור באבאג'י כבני לוויה, כחומה מגנה של גאנש'ס. אנחנו היינו הגָאנָא'ס – חייליו של שיווא.

כשהגיעה התהלוכה כולה לגהאת לא נותר כל ספק בלבי. הסרתי את סנדליי, מסרתי את מצלמתי וחגורת הכסף לידידי פּרָקָאש שסביבו התכנסנו בראש המדרגות לגהאת, וירדתי אל המים לטבול בבגדיי הלבנים. שלוש פעמים טבלתי כפי שדורשת המסורת כשסביבי נאגא'ס עירומים, נזירים בגלימות כתומות ושאר חברי האקארה. מי הגנגה הצוננים רעננו, עטפו את גופי ומילאו אותי חיים. אינני יודע אם נמחלו לי בטבילה חטאי העבר, אבל חשתי איך קור מי הפשרת השלגים מפיח בי רוח חדשה, אנרגיה שמילאה את כולי וכמו הרימה אותי באוויר. שנים שלא טבלתי בגנגה, אם בגלל המים המטונפים, אם בגלל הציניות המלווה את חיינו כולנו ואם בגלל שתמיד הייתי מוקף בקבוצות אותן הדרכתי. הפעם האחרונה שטבלתי בגנגה הייתה לפני למעלה מ-20 שנה באחד מביקוריי הראשונים בהודו כמוצ'ילר מגודל שיער. הפעם טבלתי. לא יכולתי שלא לטבול. כשחזרנו לדלהי וסיפרתי לידידתי הותיקה גיטה אודות החוויה היא הרימה גבה, "אתה? בגנגה? מדוע טבלת?" לא יכולתי שלא לטבול, עניתי לה. Ganga was calling. גם רותם ואודי, חברים מהלימודים העושים כעת בשנות מחקר בהודו במסגרת עבודות הדוקטורט באוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב טבלו. רותם שכחה להסיר את משקפיה וכשנכנסה למים הסוחפים נפלו אלה מחוטמה ושקעו ונסחפו בזרם. גנגה קיבלה את מנחתה של רותם, את המשקפיים. לאחר הטבילה חזרנו כולנו למלון לנוח לרגע, לעכל את החוויה שעברנו. בעודי יושב בחדרי ומתבונן במאות התמונות שצילמתי באותו יום לחצתי כנראה על כפתור לא נכון וברגע נמחקו כל התמונות שצילמתי במלה מכרטיס הזיכרון. לרגע נמלאתי עצב, אך זה חלף במהרה משהבנתי שאת החוויה שעברנו כולנו בקומב-מלה לא תנציח אף מדיה, דיגיטלית או אחרת.

לקראת ערב, כשהשמש החלה להיעלם מאחורי גבעות שִיוָואלִיק הצופות אל הרידוור, הלכתי עם אמיט ידידי לכלות את פניו של באבאג'י ולהודות לו על שנתן לנו להצטרף לתהלוכתו. שבעה קילומטר צעדנו ברגל עד למאהל של סוהם-באבא בלב מָהָא-מַנְדָלֵשְוָור-נָגָר, עיר האוהלים האינסופית שהוקמה בגדה השנייה של הנהר להכיל את כל מנהיגי כל האקארות המשתתפות. באבאג'י שמח לראותנו וקיבל אותנו לראיון אישי קצר. הודיתי לו על ההזדמנות ואמרתי כי תקוותי שלא גרמנו לו בעיות או מבוכה. הוא הכחיש כל בעיה ובירך אותי, ואז סיפרתי לו על התמונות ממצלמתי שנמחקו ועל המשקפיים של רותם שנלקחו על ידי גנגה. אמרתי לו "באבאג'י, כעת אני מבין שזה לא קרה סתם. את הקומב-מלה לא ניתן להבין באמצעות ראיה בלבד ולא ניתן לתרגם את עצמת החוויה לתמונות". באבאג'י שמח ואישר את אבחנתי. הודיתי לו, נגעתי ברגלו לאות כבוד ונפרדנו, לא לפני שנתתי תרומה משמעותית בשם כולנו וחתמתי בספר התורמים.

באותו לילה, בטרם נעזוב את הרידוור במעלה ההימלאיה, הצליח אודי לשחזר לי מכרטיס הזיכרון את התמונות שנמחקו. גם רותם קנתה כעבור כמה ימים משקפיים חדשים ושבה לראות. אבק ההמונים הפוסעים ברחובות העיר החל לשקוע והחוויה

 

החזקה נדחקה חזרה אל כרטיסי הזיכרון של המצלמות.
אבל כולנו נצרנו בלבנו את זכר אותו היום,
בו נפגשו מים ושמיים,
אלוה ואדם,
אמונה ודבקות,
גנגה והימלאיה.
באותו יום, מוקפים נאגא'ס עירומים ומרוחים אפר גללי פרה,
כשהגנגה עוטפת אותנו בחסד מימיה הקרירים המפכים,
הרגשנו כולנו שנגענו, ולו לרגע,
בקדושה.


Joomi - ����� ����� ���������� ���